בהשלמה

בהשלמה / אביעד גוטפריד

ואז נפתחה ההזדמנות,

שער הברזל החלוד

שהשקיתי במשך שבע שנים –

קרס,

נפתח שער חדש להגשים חלום ישן.

שער, דרכו יכנסו מעתה רק אושר

וצלילי מוזיקה ומילים טעימות.

 

יצאתי לדרך עם נפש גדולה,

נשרפתי איתה חבלה אחרי חבלה.

רציתי לאבד חיים –

מצאתי חברים.

היום אני ענק, מחוץ למשחק.

אין לי תואר, נו אז מה,

יש לי נשמה גדולה.

התפוז המכני 2012 – גרסת המציאות

התפוז המכני 2012 – גרסת המציאות / אביעד גוטפריד

סיבת המוות – סתם.
זו הדרך הכי מדוייקת לתאר את המוות של גדי וייכמן מבאר שבע שנרצח סתם.
בכל שנה מונים בחדשות את מספר ההרוגים שמתו בתאונות דרכים, חללי צה"ל וכו'. עכשיו אפשר כבר להתחיל לספור את מניין ההרוגים שמתו סתם. בפועל אין כל קשר בין המקרים, אבל מותו של גדי ויכמן, מצטרף מבחינתי למותה הילה בצלאלי ז"ל שגם היא מתה סתם. יותר מדי אנשים מתים ונפגעים סתם במדינה שלי.

 

   גבר בן 36 נרצח לעיני אשתו שעות ספורות אחרי שחגג יום הולדת שנתיים לבתו, בגלל שביקש שקט מנערים שישבו מתחת לבית ועשו רעש. זה נשמע ממש כמו תיאור של סרט אימה, הלוואי וזה היה נכון. אבל לתינוקת בת השנתיים לאחיה, ולאמה החד הורית הטרייה זוהי המציאות עד סוף חייהן. עצוב מאוד, באמת עצוב, אפילו קצת מוזר. אבל ככה זה, שמשטרת ישראל מעסיקה עיוורים.

 

   הפעם לא קראתי את הכתבה בעיתון, חסכתי לעצמי את הכאב ותחושת אי הנוחות על כך שמשפחת בני האדם, (שגם אני חלק ממנה), יכולה לעולל דבר כזה. בבני אדם הכל יכול להיות. יש מקרים מזעזעים, ונוראיים, אבל אין הפתעות ממש גדולות. אחרי הכל, בעולם שבו הייתה שואה והיו גם חסידי אומות עולם, הכל יכול להיות.

 

"אלכס, מבלה את ימיו יחד עם חבריו בביצוע מעשי אלימות שונים, שאותם הוא עושה מתוך הנאה סדיסטית לאחר שתייה מרובה, הם יוצאים לרחובות ותוקפים אנשים".

 

   התיאור הזה לא מדבר על הנערים ברצח אתמול בבאר שבע, הוא לקוח מתוך ויקיפדיה, בערך "התפוז המכני". קשה להגיד שברצח שלגדי ויכמן יש הנאה סדיסטית בלבד, אבל זה לא באמת משנה. נראה שבישראל 2012 אין ערכים ואין סולם ערכים. אחרי הכל, מה שהופך את הסיפור הזה למצמרר ומזעזע כל כך הוא לא רק המקרה עצמו, אלא העיתוי. בוקר שהתחיל ביום הולדת שנתיים בגן, הסתיים ברצח של אבא , שנדקר למוות כי הוא רצה שקט. הרצח המזעזע הזה בחסות משטרת ישראל מותיר אחריו ילדה יתומה בת שנתיים, ילד שהיה ממש תלוי באבא שלו ואלמנה אחת.

 

    אין מה להגיד על אזלת ידה של המשטרה במקרים כאלה. בלי לקרוא יותר מדי על העובדות, גם המקרה הזה יכול היה להימנע אם המשטרה הייתה מגיעה למקום הנכון ובזמן הנכון. אני בספק אם קיימת שיטה, שתגרום לשוטרי ישראל להתייחס לכל פנייה כאל מקרה רצח פוטנציאלי, אבל אי אפשר אחרת. נראה, שגם הפעם המסקנות יוסקו, הלקחים יופקו, האחראים ישלמו, ואנשים ימשיכו למות סתם, רק כי הם רוצים שקט.

 

במדינת ישראל 2012 – אין שקט.

 

אביעד גוטפריד

aviadyashir@gmail.com

 

פרק 2012 / אביעד גוטפריד

פרק 2012 / אביעד גוטפריד

השנה שנת תשע"ב למניין השנים,
אין מלך בישראל, איש כראות עיניו יעשה. 

 

בימים ההם, יעשה משפט צדק לכל.
הנשיא מכהן ינהג בבנותיו כמעשה סדום ועמורה,
ויישפט כאחד האנשים.

 

בימים ההם, יתום ואלמנה פושטי יד.
לוחמי גטאות שחרפו נפשם למען היד והשם,
חיים בחוסר כל, אין רחם עליהם ואין נוחם.

 

בימים ההם, אין צדיק בישראל.
נקבר רופא ישראל בהר הקדושים, מוות חינם.
איש כראות עיניו יעשה, סמוך על סמוך.

 

בימים האלה ובזמן הזה אין נביא בישראל –
הנבואה ניתנה לשוטים,
והמלוכה ניתנה לנביאים. 

בימים כאלה, אין לנו על מי לסמוך

יום השואות / אביעד גוטפריד

יום השואות / אביעד גוטפריד     

בחישוב פשוט, על פי הנתונים שפורסמו בעיתון, בעוד 20 שנה בערך ילך לעולמו אחרון ניצולי השואה. בעוד 20 שנה אף אחד מ-198,000 ניצולים החיים היום בישראל לא יחיה כדי להעיד על מה שהיה שם.

      מצבם של ניצולי השואה בישראל ידוע וגלוי לעיני כל, אבל נעשה מעט מאוד. יום השואה הוא למעשה היום היחיד בו "נאלץ" כל יהודי בארץ וגם בעולם לעשות דין וחשבון עם עצמו מול הנספים, אבל יותר מכך לתת דין וחשבון לאותם אלפים שעדיין חיים בינינו. רובם לא חיים טוב, אבל יש להם גאווה במדינה שהם בנו. אבל נראה שלנו אין יותר מדי גאווה בהם. נדמה כי דיון מעמיק במצבם של ניצולי השואה, בעידן של רייטינג, הגרעין האירני, הישרדות ואס.אם.אסים, הוא לא מספיק סקסי, לא עובר מסך, מעיק.

      

      בישראל כמו בישראל אין כפל מבצעים. בארץ שכולה טוב, כל ניצולי השואה היו מקבלים קצבה מביטוח לאומי, בלי יותר מדי בעיות, אפילו אם הם לא עובדים, מכל סיבה שהיא. אלה שגורלם שפר עליהם שרדו את השואה, אבל הם הגיעו לג'ונגל היהודי, שבו הטייקון שורד. ביטוח לאומי הודיע לרבקה באשדוד: "גברתי את מקבלת רנטה מגרמניה לא מגיע לך גם כסף מביטוח לאומי". רק 3 שנים אחרי שרבקה שכרה עו"ד היא הצליחה לקבל את מה שהיה מגיע לה מהמדינה בין כה וכה. בדבר אחד אין ספק, ישראל היא מדינה מוקפת אובים, אבל האמת היא שישראל לא צריכה הרבה אויבים. ישראל 2012 היא מדינה שמשמידה את עצמה לאט לאט. 

      למשפחה שלי אין קשר ישיר לשואה, אבל בכל זאת משהו קרה ב-1939 ומשהו בי רצה להיות שם. נסיעה לחו"ל היא תמיד חוויה. ב1998 הייתי בן 17 כתה י"א. ניתנה לי האופציה לטוס לחופשה בארה"ב אחרי הלימודים, או אם אני רוצה לנסוע למשלחת לפולין. בחרתי! המסע לפולין היה חוויה בקנה מידה שחופשה באמריקה לא יכלה להעניק לי. 7 ימים בפולין 3 בפראג. המסע היה מתובל עם המון חוויות כיפיות והרבה צחוק, אי אפשר אחרת. מה שעזר לויקטור פרנקל למצוא משמעות עזר לנו לרדת לשורש הדבר המפחיד הזה שנקרא "השואה" בלי להרגיש רע ובלי יכולת להבין מה היה. יכולנו רק להריח, לראות ולהצטלם.

    תמונות שלא אשכח. המדריך מכניס אותנו לחדר וסוגר את הדלת. על הקירות כתמים סגולים. "זה תא גאזים", ואז אני קולט את המשמעות. בטיול כזה אתה חייב לפתח הגנות. היו גם הרבה הכנות מראש. מיידנק. יש הר ענק של אפר, המדריך מסביר שזה אפר של יהודים. יש עוד הרבה תמונות. זו התרגשות עצומה לעמוד בכל אתר כזה עם דגל ישראל ביד ולשיר את התקווה במקום שבו ניסו לחסל אותה. היו כמובן ערבי הווי ובידור נחמדים.

אבל מה שאני הכי אהבתי זה "מלר", ממתק שוקולד מצופה בטופי, לא מצאתי כזה בשום מקום אחר. המכתב מאמא, שכל אחד קיבל ביום החמישי העלה דמעות בכל אחד.
עברו 14 שנה מאז.

    אחרי הטיול הזה, אני מרגיש חלק מחובת העדות של מה שהיה שם. אין טעם להמתין עוד שנים בטרם יעשה משהו משמעותי כדי לגבות עדויות ולשפר את תנאי חייהם של אנשים שהקימו את המדינה במו ידיהם.  בתה של רבקה מספרת: "כמה ימים לפני שאמא נפטרה היא שאלה אותי. 'מה עם הידע, מה יהיה עם הידע?'". דברים אלה הובילו את רחל להקים מפעל הנצחה לניצולים. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מאגר הידע והזיכרונות של ניצולי השואה החיים בישראל הוא עצום בכמות שמעבר לכל שיעור. על פי הסטטיסטיקה בכל שעה נפטר ניצול שואה בישראל.

     יום השואה 2012 בסימן היחיד מול הקבוצה בשואה, ייזכר יותר מכל בזכות שואה אחרת, בסדר גודל קטן יותר, שואה של ילדה אחת שנספתה בעת חזרות לטקס יום הזיכרון מול עיני אמה שלא יכלה לעשות דבר כדי להציל אותה, נשמע מוכר. מוות כל כך מיותר וכל כך כואב. המשפט שאני שונא לשמוע זה את ראש הממשלה אומר: "הלקחים מהאירוע יופקו". לאן הולכים כל הלקחים האלה ולמי זה בכלל עוזר? ברור שזה לא יכול לעזור להילה, אבל מרגיז כבר לשמוע את זה. נראה כי מישהו מנסה יותר מדי את שיטת המצליח וה'ישראבלוף', הפעם זה עלה להילה בחייה. כשם ששואת אירופה אינה נתפסת בעיני, גם השואה הקטנה הזו אינה נתפסת בעיני. "נומי פרח, נומי ילדה קטנה". יהי זכרה של הילה בצלאלי ז"ל ברוך.

     השואה היא ללא ספק פרק משמעותי בהיסטוריה של העם היהודי. אך עבור ניצולי השואה היא לא רק היסטוריה, אלא חלק מהחיים. על הצלקות שלא יגלידו לעולם מתווספות צלקות חדשות, ביורוקרטיות. נכון להיום, האויב האמיתי של העם שוכן בקרבו.

אנו היהודים נזעקים לכל גילוי אנטישמיות, (כמו זה של מל גיבסון) ובכל פעם שבעולם קמים מכחישי שואה. כאשר למעשה אנחנו היהודים היושבים בציון מתכחשים במשך 364 ימים בשנה לקיומם ולמצוקתם של ניצולי שואה.
זה לא צדק חברתי !!! זו בושה!!

אביעד גוטפריד.

AviadYashir@gmail.com

דביר – סיפור עם עצמה ממלחמת לבנון השנייה.

סיפור מדהים ומלא עוצמה!

את הסיפור הזה קראתי ממש הבוקר והייתי חייב לשלוח לכם אותו.

הוא מעמיד אותי שוב בפני שאלות  על גורל, מקריות, נסים ואלוהים.

אביעד גוטפריד.

_________________________________________________________________________

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה, > אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת, > ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו. > האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד, > ונותרו רק נשות המשפחה. > > ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו, > הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו, > במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים: > > לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה: > "תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא". > והלכה לישון. > באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר – בירושלים - > היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי. > האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל > אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה > בלי הרבה שמחה וחשק. > המופע התקיים בבריכת הסולטן. > בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם, > וההופעה מתעכבת קצת, > ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה, > דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך > ונכנסה עמו לשיחה. > -איך קוראים לך? אשל > -אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן > -אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן. > וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המובגרת > וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר. > ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר… > כולה מתחלחלת מהשם, > עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל, > רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות: > -אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה. > -ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת > יצוקה'? אחרי. > -וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר? > והאמא של אשל ודביר מספרת: > אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר, > הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק, > אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום, > אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא. > וכך, האמא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של > דביר במלחמה, > ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה: > "אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל > דביר שנהרג". > דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה, > ואמרה להם - > -אני אמא של דביר, > ההורים הצעירים לא האמינו לה. > -באמת, אני אמא של דביר, > ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב > מפסגת זאב… > ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה, > קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק. > > כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו, > ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה, > ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה. > > אם זו לא סיפור עם עצמה, > אז מה זו עצמה ???

 

בחירות פנימיות

בחירות פנימיות / אביעד גוטפריד

בזווית הנשמה האחורית

ראיתי את השטן בוכה ומחכה לאמא

שתחבק אותו.

"נולדתי בלי אמא", הוא מספר,

"היכו אותי, דקרו אותי, אנסו אותי,

כאב לי, לא הייתה לי אמא – אז

נהייתי שטן".

חייכתי אליו ואמרתי לו:

גם אותי היכו, גם אותי דקרו, גם אותי אנסו,

כאב לי, לא הייתה אמא – אז

בחרתי להיות מלאך.

יום שני 19 דצמבר 2011

ענווה תורשתית

ענווה תורשתית / אביעד גוטפריד

כמו האב כך הבן.

כשהלב נקרע לרסיסים
השתיקה היא בחירתם. 

עשרים שנות אהבה וחינוך
הם צמר הגפן הרך עליו ישן
גלעד במשך חמש שנים.

זה נס!
האור הפנימי הבלתי נדלה
הספיק לחמש שנים שלמות,
לאב, לאם ולבנם.

מפגש עם האמת / אביעד גוטפריד

אם היית נולד שם

היום כבר היית יודע לרוץ,

לקפוץ וללכת בלי לבקש רשות,

לדבר באופן שוטף,

ואפילו לספור ולקרוא היטב:

"כשהדג והכריש נפגשו לראשונה".

אבל אתה כבר בן עשרים וחמש.

מישהו החליט לעכב אותך

חמש שנים ביציאה.

שמיכת פוך רכה ושוקו חם –

הם עבורך צדק חברתי.

אושרנו הגדול הוא

חופש הבחירה שקיבלת חזרה:

לענות כרצונך, לחייך כרצונך,

להיות מחובק כמו שאתה אוהב.

חששנו שתחזור מעט אחרת.

אבל אתה

ראית טלוויזיה, שחית בדמיונך

בערוץ הטבע, אכלת כיד המלך.

הלוואי וכך אכן היה.

הלוואי ונוכל לעזור לך לצמצמם

ימים רבים בהם יד אדם לא נגעה בך.

הצדעתך למשחרריך, מצדיעים על כך

שאתה בדרך הנכונה.

אנו מודים לך כי האמנת, שנשיב לך את ההילה.

גלעד חוזר הביתה, המורל חוזר לעם!

גלעד חוזר הביתה, המורל חוזר לעם / אביעד גוטפריד

 שמיכת פוך רכה ושוקו חם הם צדק חברתי עבור חייל, שעוכב חמש שנים ביציאה.

     חטיפתו של גלעד שליט הפכה להיות בור ללא תחתית בחברה הישראלית. השבוע, הבור הזה ייסתם אחת ולתמיד עם שחרורו משבי החמאס.

     טענתי בעבר וגם היום אני חושב, שההחלטה על השחרור היא לא החלטה ביטחונית ולא החלטה אסטרטגית. ההחלטה לשחרור גלעד שליט היא החלטה מוראלית. מה שמונח על הכף חשוב, כנראה, יותר ממצב בטחוני – המורל של חייל, של משפחה אחת, המורל של עם שלם.

 לא ידעתי מתי לשבץ את שאלת המחיר, זה המקום.

קבלת שבת באוהל המחאה        25-7-2011   נועם שליט ואני באוהל המחאה מחזיקים את השיר "צבא של חברים".

המחשבה לפיה שחרור מחבלים מסוכנים עלול להוביל לאסון של מחר בהחלט מדאיגה. אבל גם היום יש מאות מחבלים פוטנציאליים וכמעט אין אירועים. אנחנו מתמודדים טוב מאוד מבחינה ביטחונית. זה מצב הדברים: "אולי פיגוע בעתיד" אל מול  "בטוח הצלת חיים של חייל", המסקנה מתבקשת.

    חזרתו של גלעד ביום שלישי היא בבחינת נס. נס שכולו נתון בידי אדם ובזכות ידיים אנושיות הנס הזה מתחולל. בחודשים האחרונים חלו תמורות בחברה הישראלית. זה "אביב העם". שמיכת פוך רכה ושוקו חם הם צדק חברתי עבור חייל, שעוכב חמש שנים ביציאה.

    בתוך הסיפור הזה עומדת משפחת שליט המצומצמת והמורחבת. את משפחת שליט המצומצמת כולנו מכירים: נועם, אביבה, יואל וסבא צבי. המשפחה המורחבת היא צבא של 90,000 חברים, ומאות פעילים. פעילותם האדירה של המשפחה, הסבלנות, האמונה והעשייה לא נתנו לנושא לרדת מסדר היום.

"צבא של חברים", הוא מיזם שהרצתי ובמרכזו שיר שכתבתי למען שחרור גלעד:

"גלעד עדיין חי / רוצים אותך בבית / הקמנו צבא של חברים.
הוא חיכה יותר מדי / ואין עלה של זית / אנחנו למענך שרים".

קישור לקליפ "צבא של חברים":
http://www.youtube.com/watch?v=9Ze3-KL1a30 

את הופעת בכורה של השיר שרתי בעצרת בכרם שלום, 25-6-2011, לציון יום ההולדת החמישי של גלעד בשבי. יואל מרשק, (יו"ר צבא החברים של גלעד), הציג אותי ככותב ההמנון של צבא החברים.

  חודש מאוחר יותר שרתי אותו בקבלת שבת באוהל המחאה שהיה מוקד עלייה לרגל במשך שנה. רח' עזה 1, ירושלים. הפגישה עם נועם שליט הייתה מרגשת במיוחד. לחצנו ידיים ונתתי לו את השיר עם גרפיקה מיוחדת, מילות השיר בכתב היד של בנו ועיניו מביטות בקורא בין השורות. האנשים שמעו את השיר והתרגשו מאוד. הוא נכתב מתוך הזדהות עצומה. חתימת ההסכם היא גם הצלחה פרטית שלי. כולנו ביחד וכל אחד לחוד אחראים לנס הזה.

השבוע כתבתי את השיר עם מילים חדשות:

"גלעד שליט חזר / עכשיו אתה בבית / הקמנו צבא של חברים
הזמן פה לא עבר / ויש עלה של זית / אנחנו למענך שרים".

     הזדהות עצומה היא דבר לא פשוט. לי, יש רגישות גבוהה, וגם את השיר כתבתי אחרי מחקר באינטרנט על גלעד. השירות הצבאי שלי לא היה קל. שנים אחרי השחרור הטראומות עלו שוב, לפעמים זה נראה שלא השתחררתי. החטיפה של גלעד עוררה בי את הרצון לכתוב. השחרור של גלעד עוזר לי לשכתב את השיר ואולי לשחרר גם את עצמי.

    בדבר אחד אין ספק, בשחרור של החייל החטוף יש מרוויחים ויש מפסידים. המרוויח העיקרי בעסקה הזו הוא גלעד שליט עצמו, שחייו ניצלו בנס האנושי הזה.

אני מאחל לגלעד בריאות ואריכות ימים.

אביעד גוטפריד.

AviadYashir@gmail.com

אני מתגעגע לבית שלי

 

אני מתגעגע לבית שלי:

שניים וחצי חדרים, עם גוון אור צבע ספיה,

מוזיקה צוענייה מתנגנת על ויניל שרוט,

פסנתר מנגן סולו בפינת הגיטרה ,

וריח פרחים שהביאה אשה יפה.

אני מתגעגע לבית, שלא היה לי מעולם.

אני רוצה להשכיר לך בית.